אצלי בקליניקה - מרים אחות משה

 

מספר לא מוכר מטלפון נייח הופיע על צג הנייד שלי.

עניתי בזהירות מוכנה להדוף איש טלמרקטינג חרוץ.

 

"טל?, הגעתי לטל?"

"כן"

"שלום, קיבלתי את הפרטים שלך משירז, מנהלת הרווחה של ממלכת כוש"

"כן, במה אוכל לעזור לך?" עניתי תוך כדי סימון לעצמי להפסיק להניח הנחות מוטעות.

"תשמעי אני לא כל כך מבינה בזה. אני קצת מיושנת" - "שמעתי" את החיוך בקולה. "לא מכירה את כל הגישות החדשות ולא קראתי עליך אבל הבנתי מאסתר המלכה שאת יכולה לעזור לי"

 

כעבור שבוע היגיעה אלי.

אשה יפה, מרשימה, פניה טובים ועיניה עצובות.

לבושה בצניעות ומשדרת נעימות וטוב לב.

נראה שעברה הרבה בחייה.

 

"איך אוכל לעזור לך?"

"אני סובלת מחרדות מאד קשות,

עד היום הצלחתי לחיות איתן בשלום אבל עכשיו זה כבר הפך להיות בלתי נסבל"

"מה השתנה עכשיו?"

"הבן שלי עומד להתגייס. הוא רוצה ללכת לקרבי. אני לא מתפקדת בגלל זה" - קולה רעד, ידיה מוללו את כרטיס האוטובוס שעדיין אחזה בידה ודמעות הציפו את עיניה.

התחלנו את הטיפול. בעדינות. בכל שלב עצרנו רגע כדי לחזק.

הרגשתי שיושבת מולי אשה חזקה ובתוכה נערה צעירה ומפוחדת.

"איזה רגש עולה בך כשאת חושבת על כך שהוא מתגייס בקרוב?"

"אני מרגישה שאני מפקירה אותו. שאני חסרת אחריות. שאם יקרה לו משהו זה בגלל שלא הגנתי עליו"

"מאיפה את מכירה את זה? את התחושה שאת מפקירה מישהו יקר לך?"

מרים פרצה בבכי.

"אני מתנצלת" - אמרה. "כל כך הרבה שנים וכל פעם זה כואב מחדש"

"הכל בסדר" - עניתי. את לא חייבת לשתף.

"אני רוצה. נראה לי שהגיע הזמן שאגע בזה. אני מרגישה שהגיע הזמן שאשתחרר מהסלע הזה שיושב לי בלב"

והיא התחילה לספר. בקול חנוק. מדי פעם עוצרת לנגב את הדמעות אבל ממשיכה בנחישות.

היא גדלה במצריים. אחות בכורה במשפחה קשת יום. ההורים עבדו בבנין ועליה הוטל לטפל באחיה התינוק משה, אותו אהבה עד מאד. באותה תקופה  נחקק חוק דרקוני חדש שעל כל משפחה שנולד בה תינוק זכר למסור את התינוק לשלטונות. היה ברור להם שאם ימסרו את משה הם יאבדו אותו לנצח וגורלו נחרץ לסבל וכדי להצילו נשלחה מרים להחביאו.

היא לקחה את משה, עטפה אותו בשמיכה והניחה אותו בקרבת מקום לשכונת מגורים יוקרתית בעיר מגוריה.

למרות הסכנה, הסתתרה מאחורי שיחים וראתה שאשה צעירה ואמידה מצאה את אחיה ולקחה אותו.

מאז אבדו עקבותיו.

היא לא יודעת אם הוא חי או מת. אם ניצל או לא.

ככל שהשנים עברו היא הרגישה אשמה והצרה על כך שלא ניסתה להציל אותו.

מעולם לא דברו על כך במשפחה וכל אחד מבני המשפחה שקע ביגונו ולא רצה להכאיב לאחר.

ההורים נפטרו מאז והיא נשארה עם הסיפור ועם הכאב.

"זה מה שאני מרגישה עכשיו" - לחשה. "שאני שוב מפקירה את משה. שולחת אותו וגוזרת את גורלו"

"מה היית אומרת היום למרים הנערה, אם היית פוגשת אותה?"

"הייתי מחבקת אותה. אומרת לה שהיא עשתה את הדבר הנכון ביותר שיכלה לעשות. שלא היתה לה ברירה אחרת. שזה הדבר היחיד שהיה באפשרותה לעשות. שהסיכוי שהצילה אותו מסבל והשפלה גדול. שהיא הבטיחה לו חיים טובים יותר."

"דמייני שאת פוגשת אותה ואומרת לה את זה"

מרים עצמה את עיניה ולאט לאט שב הרוגע לפניה היפים.

"מה למדת על עצמך באותו היום, מרים? איזה תכונה טובה את יודעת שיש לך בזכות אותה התמודדות בלתי אפשרית?"

"טובה? מה טוב בזה? בכל יום שעובר הכאב קשה יותר."

"ברור שאת סובלת וברור שהיית רוצה לגמרי משהו אחר. אבל מה בכל זאת למדת?"

"הבנתי שאני חזקה. שיש לי יכולת לקום ולהמשיך גם אחרי התנסות קשה."

"ומה עוד?"

"האמהות שלי מאד מושפעת מזה. ניסיתי לתת לילדים שלי את כל מה שאחי משה לא קיבל מאיתנו".

בדקתי באמצעות הכלים שהתטא הילינג מאפשר לי ואכן ראיתי שלמרים יש הרבה אמונות מגבילות ובתוכן

"אני לומדת איך להיות אמא באמצעות רגשות אשם"

"כדי להיות חזקה אני צריכה להתמודד עם אתגרים בלתי אפשריים במשפחה"

"זהו? אין מה לעשות?" - היא שאלה. "האמהות שלי חשובה לי. גם לא הייתי רוצה לוותר על החוסן הנפשי שלי. "

"בוודאי שיש מה לעשות ואת לא צריכה לוותר על שום תכונה חיובית שיש לך. מה שנעשה זה שנשחרר אותך מהמקום של הסבל שכרוך בכך."

הטמעתי את השינויים בתת המודע של מרים ולימדתי אותה שהיא יכולה להיות אמא טובה מבלי לחוות רגשות אשם ושהיא כבר חזקה ויכולה להמשיך להיות חזקה מבלי לחוות אתגרים במשפחה.

 

שלחתי ריפוי לנשמתה הפצועה והעברתי אותה תהליך שנקרא ריפוי נשמה שבורה.

 

האור חזר לעיניה

"הרבה יותר קל" - אמרה

"עכשיו אני מבינה על מה אסתר המלכה דברה" - הוסיפה בחיוך מבויש.

 

לפני שנפרדנו היא אמצה אותי אל זרועותיה בחיבוק חם ועוטף.

 

הבטתי בה מהחלון , צועדת בקלילות לתחנת האוטובוס.

 

עברו כמה חודשים.

יום אחד שוב צלצל הנייד מממספר נייח. הפעם זיהיתי את המספר.

"היי מרים, מה שלומך?"

כמעט לא זיהיתי את הקול השמח מעברו השני של הקו.

"התקשרתי להגיד לך שכדאי לך לצפות הערב בתוכנית אבודים של צופית גרנט"

המילים נעתקו מפי.

"מה? פנית לצופית גרנט כדי לחפש את משה?"

"לא. אני לא מבינה בזה כלום. משה פנה אליהם. מסתבר שלאחר שעזבתי אותו, אימצה אותו משפחה מצרית מאד עשירה ומכובדת שגידלה אותו כבן. היום הוא מנהל של חברת טיולים מצרית גדולה שמתמחה בטיולי עומק לסיני. הוא פנה לתוכנית כדי שיעזרו לו לאתר את המשפחה הביולוגית שלו."

"ו.... " -  לא הצלחתי לעצור את ההתרגשות והמחנק בגרון - "נפגשתם? הוא בא לבקר אותך בארץ?"

"לא, הוא אף פעם לא היה בארץ,

נפגשנו בירדן. הוא הבטיח לי שיום אחד הוא יבוא גם לכאן"

 

(בתמונה - משה בתיבה מבצק סוכר - מעשה ידיה של המוכשרת רחלי מ  עוגה עוגה רחלי עוגות )